גבורה בשואה

היום המוקדש בישראל לזכר השואה מכונה יום השואה והגבורה. הצירוף הזה נועד להדגיש את העובדה, שבשנים שבהן שישה מיליון יהודים נרצחו בתאי הגזים, הומתו בירייה ובמיתות משונות והורעבו למוות, בידי הגרמנים ומשתפי פעולה, היתה גם גבורה יהודית. רבים היו לגיבורים באופן שבו התמודדו עם הידיעה שמותם ודאי; דוגמת יאנוש קורצ’אק בוורשה, שעלה עם ילדי בית היתומים שבהנהלתו לרכבת שיועדה לשלח אותם לתאי הגזים בטרבלינקה.

בישראל מיוחסת הגבורה, באופן טבעי, למי שהתנגדו לגרמנים עם נשק ביד. מרד גטו ורשה נעשה סמל להתנגדות זו, והתאריך של יום השואה והגבורה מתאים לתקופה שבו התחולל. המרד החל ב–19 באפריל 1943, והיה הראשון בארצות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. משמעותו רבה לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא גם בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

שני ארגונים, שבכל אחד מהם כמה מאות חברים, העזו להתייצב בפני יחידות הצבא הגרמני רב העוצמה שנכנסו לגטו באותו הבוקר: הארגון הצבאי היהודי (אצ”י), בפיקודו של פאוול פרנקל, והארגון היהודי הלוחם (אי”ל), בפיקוד מרדכי אנילביץ’. חברי ארגונים אלה ידעו שלא יהיה בכוחם להביס את הגרמנים, והניחו שצפוי להם מוות ודאי. הם נלחמו למען כבוד העם היהודי. על פרק בהיסטוריה.

הסיבה לכך שהיו שם שני ארגונים ולא אחד היא היריבות, העוינות והשנאה האידיאולוגיות והפוליטיות שאיפיינו את היישוב בארץ ישראל באותה עת. המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות התייחסו לחסידי זאב ז’בוטינסקי כאל אויבי מעמד הפועלים, פשיסטים, ודעות אלו הופצו על ידי שליחים שהגיעו מארץ ישראל לפולין במטרה להדריך את תנועות הנוער הציוניות הסוציאליסטיות. זה היה החינוך הפוליטי שקיבלו חברי תנועות הנוער הציוניות הסוציאליסטיות בגטו ורשה — דרור, השומר הצעיר וגורדוניה — גם בגטו.

תנועות הנוער היו הגופים המאורגנים היחידים ששרדו בגטו, והן היו הבסיס להכנות להתנגדות. כשהקימו את אי”ל, הביעו הציונים הסוציאליסטים נכונות לצרף תנועות “פרולטריות” אחרות בגטו — הבונד והקומוניסטים — אבל לא את מי שנחשבו בעיניהם לפשיסטים. וכך הקימו חסידי ז’בוטינסקי ארגון לוחם משלהם, אצ”י; הם היו חמושים ומאומנים טוב יותר מלוחמי אי”ל. אנשי אצ”י נלחמו בקרב המרכזי של מרד גטו ורשה, בכיכר מורנובסקי, שם הניפו את דגל פולין ודגל כחול־לבן.

מדוע נשמטו שמו של פאוול פרנקל ושם חבריו מהגרסה של המרד כפי שהיא נלמדת עד היום בבתי הספר בישראל? ומדוע נדחקו לשוליים במוזיאון “יד ושם”? האם לא נותרו כל עקבות לקרב ההרואי שניהלו בגטו ורשה?

ב–14 בדצמבר 1945, בפתיחת משפטי נירנברג, הוקראו דיווחים ששלח גנרל האס־אס יירגן שטרופ להיינריך הימלר בנוגע ללחימה בגטו ורשה: “הכוח הלוחם היהודי הראשי נסוג לכיכר מורנובסקי, שם הניף דגל של פולין ודגל יהודי”. הדבר דווח בעיתון “דבר” בו ביום. ב–11 במאי 1949, היום שבו ישראל התקבלה כחברה באו”ם, בשעה שדגל ישראל הונף בחזית בניין האו”ם, אמר שר החוץ אז משה שרת: “(דגל כחול לבן זה) שנפרש מעל לחומות גטו ורשה במרד הנואש”.

העובדות היו ברורות. אבל, כפי שכתב ג’ורג’ אורוול: “מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה שולט בעבר”. וכך השתרשה הגרסה המשופצת של מרד גטו ורשה, והיא מופצת עד עצם היום הזה.

Facebooktwitter
Translate »