חוק הלאום יגרום רק נזק

בדיוק כשנראה היה שהצעת חוק הלאום נגנזה עמוק בנבכי ארכיון הכנסת — היא צצה והופיעה שוב, כאשר ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לאחרונה לקדמה.

מדובר בחוק שהוא לא רק חסר תועלת — הוא גם מזיק. אל תאמינו להסברים הצדקניים, הטוענים שמדובר בחוק הצהרתי בלבד, שאינו מבטא כל אפליה כלפי האזרחים הערבים. הצהרה? מי בכלל צריך הצהרה כזאת? דגל המדינה הוא הדגל הציוני, הימנונה הוא “התקוה”, העברית היא השפה המדוברת הדומיננטית בישראל, וחוק השבות מיושם מדי יום ביומו.

אין כל צורך בהצהרה שתאשר שיהודים בישראל מממשים את זכותם להגדרה עצמית, וכי ישראל מתמידה במחויבותה להיות מקלט לכל יהודי המבקש מקלט. כל אזרחי ישראל, יהודים כערבים, וגם שאר העולם, יודעים זאת היטב. כל “הצהרה” בנושא מיותרת.

גרוע מזה, החוק מבטא חוסר רגישות גמור והעדר אמפתיה כלפי ערביי ישראל. האזרחים הערבים הם מיעוט, המהווה חמישית מאזרחי המדינה. הם זכאים לשוויון זכויות והזדמנויות מלא. אף שב–69 שנות קיומה של המדינה חלה התקדמות רבה בקידום היעד הזה — הדרך להגשמתו עדיין ארוכה. שילובם של אזרחי המדינה הערבים בחברה הישראלית, מתוך שוויון גמור, הוא עניין בעל חשיבות עליונה לא רק לאזרחים הערבים, אלא גם ליהודים.

במלים אחרות, מדובר ביעד בעל חשיבות עליונה למדינה, והוא צריך לעמוד בראש סדר היום הכלכלי והחברתי של הממשלה. כישלון בהשגת היעד הזה עלול לגרום לרבים מהאזרחים הערבים לפתח תחושה של ניכור כלפי המדינה ואפילו עוינות. מנקודת מבט זו, חוק הלאום הוא בהחלט צעד בכיוון הלא נכון.

הסעיף בחוק המוצע, ולפיו השפה העברית תהיה השפה הרשמית היחידה במדינה, מהווה סטייה מההבנה המקובלת זה שנים רבות, ולפיה הן לעברית והן לערבית מעמד של שפות רשמיות. יעד זה, אף שמעולם לא יושם במלואו, צריך להמשיך ולעמוד לנגד עינינו. והנה מגיע החוק הזה ומוריד את מעמדה של השפה הערבית כך שבמקום להיחשב כשפה רשמית היא תקבל “מעמד מיוחד“.

קנדה, שבה רוב האזרחים דוברים אנגלית, היא דוגמה למדינה שבה גם לשפת המיעוט, הצרפתית, ניתן מעמד שווה. בדומה לערבים בישראל, דוברי הצרפתית בקנדה מהווים חמישית מהאוכלוסייה, והנה — השרים ועובדי המדינה הקנדים הם דוברי צרפתית שוטפת.

אני ממליץ לאלה מבין תומכי חוק מדינת הלאום, המחשיבים עצמם כחסידי ז’בוטינסקי, לחזור ולבדוק את עמדתו בנושא. את הדברים הבאים ניתן למצוא בספר האחרון שחיבר “היהודים והמלחמה 1939–1940”: “השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקף החוקי שלהן… שום חוק מדיני, או מנשר, או פקודה, שום מטבע… או בול של המדינה, שום הוצאה או כתובת שנתפרסמה על חשבון המדינה, לא ייחשבו לבעלי תוקף חוקי, אלא אם יוצאו בשתי השפות במידה שווה — גם בעברית וגם בערבית”.

כדי ליישם את העקרונות הללו יש צורך לשדרג באופן משמעותי את הוראת השפה הערבית בבתי הספר היהודיים. הדבר נידון זה שנים רבות, אבל משום מה לא חלה כמעט כל התקדמות בעניין. הגיע הזמן לממשו. לעומת זאת, חוק מדינת הלאום הוא צעד בכיוון הלא נכון. מוטב לנו בלעדיו.

Facebooktwitter
Translate »