מה הופך מנהיגים ערבים לפרגמטים

מי הם אותם מנהיגים ערבים פרגמטים, שנתלו בהם תקוות כה גדולות באחרונה, שיכוננו חזית מאוחדת נגד הטרור ויסייעו לפתור את הסכסוך הישראלי־הפלסטיני?

אחד מסימני הזיהוי שלהם הוא ההתמתנות שחלה בעוינות ההיסטורית שלהם לישראל. הם הקשיבו היטב לתרגום הנאום שנשא דונלד טראמפ בריאד בשבוע שעבר, ובו קרא להם ליצור חזית מאוחדת נגד הטרור ולסלק את המחבלים הפועלים בקרבם. מדובר ברודנים, המודאגים מהסכנה הנשקפת להישרדותם לנוכח ההשפעה הגוברת של איראן ושל הטרור שהיא מקדמת. סכנת הישרדות מחדדת כנראה את המוח. נראה, שהמאבק הפלסטיני הוא בעל חשיבות משנית בעיניהם, לעומת השאיפה להבטיח את הישרדותם; למשל, על ידי חיפוש בעלי ברית פוטנציאלים. ישראל, המנוסה במאבק בטרור ומאוימת אף היא על ידי איראן, נחשבת לבעלת ברית כזאת.

שליטי מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ חשים באיום הזה. נשיא מצרים, עבד אל פתאח א־סיסי,מנהל מאבק יום יומי בטרוריסטים המבקשים לערער את שלטונו. הוא לא רק מוכן להסתייע בישראל, הוא אף זקוק לעזרתה. שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני בין מצרים לישראל לא היה מעולם כה הדוק. הוא חשוב בעיני א־סיסי יותר ממס השפתיים שהוא משלם למאבק הפלסטיני.

לעבדאללה מלך ירדן נשקף איום דומה, והוא להוט לשתף פעולה עם ישראל בהתמודדות עם האיום הזה, תוך כדי השמעת הצהרות תמיכה במאבק הפלסטיני. שליטי סעודיה, החוששים ממצב שבו יהיה בידי איראן נשק גרעיני, ומודאגים לנוכח התקוממות החותים בתימן בסיוע איראן, רואים בישראל, שגם היא מאוימת על ידי איראן, בעלת ברית פוטנציאלית. כשהישרדותם מוטלת על הכף, קודמים שיקולים אלה לתמיכתם במאבק הפלסטיני. האם זה הופך אותם למנהיגים פרגמטים או מתונים יותר? לא. הם פשוט מעניקים קדימות לאינטרס המיידי שלהם — הישרדותם.

כיצד משתלבים הפלסטינים במזרח התיכון המשתנה? ברור, שאם הסכסוך הישראלי־הפלסטיני ייפתר, יהיה קל יותר לכולם. אבל גם בנסיבות הנוחות ביותר יידרש לשם כך זמן ארוך. והברברים, בינתיים, ניצבים בשער.

ומה בנוגע לסיוע של המנהיגים הפלסטינים ה”פרגמטים” בפתרון הסכסוך הישראלי־הפלסטיני? זה נשמע טוב ברגע הראשון, אבל לא סביר שזה יקרה. דומה שהם מסכימים עם טראמפ, המכנה את חיזבאללה ואת חמאס ארגוני טרור. שני הארגונים טוענים, שהם פועלים למען המאבק הפלסטיני. לבקש מהפלסטינים להיפטר מהטרוריסטים הפועלים בקרבם זה כמו לבקש מהם להיפטר מעצמם. הם שהביאו לעולם את הגרסה המודרנית של טרור — הרג אזרחים בלא הבחנה, חטיפה ופיצוץ של מטוסים, רצח ספורטאים ישראלים, פיצוץ מסעדות. האם יוכלו להיחשב לבעלי ברית במאבק בטרור, בשעה שהם מתייחסים למחבלים כאל גיבורים ומתגמלים את משפחותיהם?

יש פלסטינים, דוגמת מחמוד עבאס, שהבינו זה כבר, שהטרור רק הזיק למאבק הפלסטיני ושגל הטרור באינתיפאדה השנייה, שנהרגו בו יותר מאלף אזרחים ישראלים, הוא שהוביל לשלטון הצבאי הישראלי בגדה. אבל גינוי הטרור מוכרח להיות חלק מהחינוך שמקבלים פלסטינים צעירים. עבאס לא הצליח להשיג את המטרה הזאת. נראה שאין הוא מסוגל להיהפך לשותף במלחמה בטרור, וקשה להאמין שהשליטים הערבים ה”פרגמטים” יכולים לגייס אותו לקואליציה נגד הטרור.

Facebooktwitter
Translate »